<h1>צרור הכסף הקצר, דרך א' שער ט'</h1>
<h2>דף ג.</h2>
מי שנתחייב בקנין שאין בו ממש, כגון שיתן לו דירה בבית פלוני וכיוצא בו, אינה כלום. ואיתיה פרק מי שמת [קמ"ז ע"ב] שכיב מרע שאמר ידור פלוני וכו' לא אמר כלום עד שיאמר תנו בית זה לפלוני וידור בו. ור"ם [כתב] פכ"ב דקנין, המקנה דירת בית או אכילת פירות דקל אינו כלום עד שיקנה לו גוף הבית לדור וגוף הדקל לפירות. עוד [כתב] אם קנו מאחד שילך בסחורה עם פלוני או שנשתתפו באומנות אינו כלום והוי קנין דברים. ואיתא פרקא קמא דבתרא [ג' ע"א] בריש [פרקא] וכי קנו מידו מאי הוי קנין דברים הוא וכו'.
<h2>דף ז:</h2>
ושטר יתומים שיצא עליו שובר אין גובין בו ואין קורעין אותו, איתא פ"ק דבתרא דילמא לכי גדלי מייתו ראיה. ואפילו נקיים אותו בחותמיו, דמדלא אפקיה בחיי אבוהון יש חשש זיוף. ודוקא בשהוציא שטר זה פעם אחרת ולא הוציא לו השובר, דמוכחא מילתא דזיופא, אבל אם מעולם לא הוציאו עליו שטר זה, נאמר עכשיו שהוצרך הוציא עליו שובר. דאם לא כן (לא) [מה] יעשה זה שפרע על כרחו וקיבל שובר כשאבד השטר, כדקיימא לן [להלן קע"א ע"ב] דכותבין שובר.
<h2>דף מט.</h2>
והחילוקין שיש בסילקא, במה שיש לאדם זכות אין סילקתו כלום (אבל) אם לא במכר או במתנה או בשאר ענינים. אבל סילקה אינו מועיל. ואיתא פרק הכותב דין ודברים אין לי על שדה זו וכו'. ובמה שעדיין לא בא לידו וסוף שיבוא, כגון ירושה, אינו מועיל אפילו מכר ומתנה ולא הפקר, וזהו מה שאירש מאבא וכו'. ומה שעתיד לבוא לו מכוח מעשיו, יכול להתנות ולהסתלק, כגון הבעל מתנה עם אשתו בעודה ארוסה, שמכוח מעשיו, שהם הנישואין, באה לו. וכרב הונא פרק הכותב, נחלה הבאה לאדם ממקום אחר מתנה וכו' עד כאן. האשה שהתנתה עם בעלה בעודה ארוסה לבטל זכותו מהדברים שזוכה בהם, תנאי קיים, אפילו לא קנו מידו. והרשב"א [כתב] נמי במה שעדיין לא בא ברשותו אין מחילתו מחילה, דמאן מחיל ולא מצי מחיל, וכדאיתא פרק יש נוחלין [קכ"ו ע"ב], וכן אין סלקתו סילקא.
<h2>דף מט:</h2>
לקח מן האיש ואחר כך לקח מן האשה אין מקחו קיים, אם אומרת נחת רוח עשיתי לבעלי, טענתה טענה. ואפילו באותם שדות שהכניס לה בכתובתה. אצ"ל בשאר נכסים שאינם משועבדים בפירוש, שיכולה לומר נחת רוח עשיתי לבעלי. וזה שאמרנו מקחו בטל, [כתב] רש"ם דדוקא כשתבוא לגבות כתובתה. אבל רש"י [כתב] דמיד בטל המקח וכן דעת הרשב"א, וכן ר"י ן' מיגש והראב"ד שאם מכר אותה קרקע שייחד לה בפירוש, כי המקח בטל מיד. ואם קנו באחריות אינה יכולה לומר נחת רוח וכו'. וכן אם העידו שבפניהם מכרה לו ומנה המעות לה, אגב מעות גמרה ומקניא. פרק הניזקין [נ"ח ע"ב] כל זה.
בא הלוקח בטענה (שאע"פ) שלקח ממנה קודם, שאינה יכולה לומר נחת רוח עשיתי לבעלי, משום שסילקה (עצמו) [עצמה] סילוק גמור מנכסים אלו, אין טענתו כלום. דכל זמן יכולה לומר נחת רוח וכו', רק בנכסים שהיא רגילה להקפיד, כגון שהם לשבח בית אביה, מכיון שלא הקפידה הוי סילוק ומכירתה מכירה, ולא בשאר נכסים, ואיתא פרק חזקת הבתים.
<h2>דף סט:</h2>
מי שבא בשטר שמכר לו ראובן בית ושני דקלים, וראובן מודה רק שטוען כי כשמכר לא היו דקלים, [כתב] העיטור בשם רבינו נסים דחייב לקיים תנאו. והרשב"א [כתב] כי הנכון שבשמועה מה שפירש רש"ם דמשום שלא יהא ממחוסרי אמנה הוא דיקנה או יחזיר המעות כנגד שני דקלים, אבל מן הדין לא יתחייב להעמיד לו דקלים, והמקח קיים. והרי"ף [כתב] דמוכר [יקנה] אם ירצה לחזור. ובתשובה לרי"ף דכל מתנה שאינה בידו אינה כלום, זולתי אם משתעבד גופו בקנין. וגוף זה המעשה פרק המוכר את הבית ארעא ודיקלי חזי [אי] אית ליה דיקלי וכו'.
<h2>דף ע:</h2>
מי שבא בשטר שהפקיד אצל שמעון מנה ומת, ויתומים טוענים שהחזיר אביהם הפקדון, נאמנים כיון שאביהם יכול לטעון זה ונאמן בשבועה חמורה מיגו דיכול לומר נאנסו ומיפטר. ויכולים אלו היתומים לטעון מה שיוכל אביהם לטעון. ואפילו הם לא טענו אנן טענינן להו, דטוענין ליורש. ודוקא כל דהאי טוענין בשבילם, אבל מה שאינו מצוי אין טוענים להם אם הם לא טענו. וכן עיקר, הראב"ד והרשב"א. ומיהו בענין זה נשבעין יורשים שלא פקדנו וכו', ואע"פ שיש פוטרין אף משבועה זו, ישבעו. ודוקא במקום שא"צ להביא ראיה לאונסו, אבל במקום שצריך להביא ראיה כגון מקום שעדים מצויים, ישבע בעל השטר שלא החזיר וישלם. ואפילו שבועה זו דוקא אם תבעה הנתבע אבל לא טענינן, הראב"ד. ובמקום שאפשר להביא ראיה אין שם שבועה לנתבע, הר"ם ספ"ב ופ"ג של שכירות.
<h2>דף עז.</h2>
מי שבא לב"ד באמור [לב"ד] כי נתחייב פלוני לו בקנין, ומוחה בעדים שלא לחתום אותו, האי מעשה פרק הספינה "זכו לשדה זו לפלוני וכיתבו לו שטר חוזר בשטר וכו"'. וכתב הרשב"א, י"א דכל שטר שנעשה לחובת מי שנעשה עליו ה"ז מונעם, וכן [כתב] הרש"ם דחוזר בשטר. ואע"ג דאמרינן פרק חזקת הבתים [מ' ע"א] דסתם קנין לכתיבה עומד אע"פ שלא אמר לכתוב, שניא התם שלא מיחה. וכן [כתב] ה"ר אהרן כרש"ם אפילו בשטרי אקנייתא [לא] יחתמו אם מוחה בידם וישאר הענין על פה. וי"א דאם קנו מידו דאינו חוזר אפילו בשטר.
<h2>דף קיד.</h2>
ומאימתי חוזר אפילו בעיקר הקניה שלא יקיים, איתא פרק י"נ רב יוסף אמר כל שעסוקים באותו ענין חוזר, והלכתא כותיה בשדה קנין ומחצה. וי"א דבכל קנין אמרה וכן [כתב] הרשב"א. לאפוקי מאחרים [שכתבו] דדוקא במתנת שכיב מרע בקנין [נאמר] שיעור זה שעשוי לימלך אבל בבריא לא. וכן [כתב] הרמב"ן דאינו כלום וחוזר אפילו בבריא. וכתב העיטור בשם הגאון דדוקא (בסתר) [בסתם] חוזר, אבל אם פירש בלא חזרה אינו חוזר כלל. ודוקא כשלא כתבו שטר, אבל כתבו אינו חוזר בשום צד.
<h2>דף קכח:</h2>
מלוה אומר לא נפרעתי כלום, ולוה אמר שפרע מחצה, ועדים מעידים שפרעו כולו, נשבע הלה שפרע מחצה, ולא הוי כמשיב אבידה ויפטר, דאימת השטר עליו. ואותה מחצה אינו גובה מן הלקוחות, דאמרי "אנן אעדים סמכינן". ר"ם פי"ד. והדין פרק יש נוחלין דהכי שלח רבא לרב יוסף וכו'. ושם סברת הראב"ד.
<h2>דף קלו.</h2>
והבן שמכר בנכסי אביו בחייו הוא מוציא מיד הלקוחות. ואם מכר מה שיירש מאביו אין מכירתו כלום. זולתי אם נתן לו אביו במתנה מהיום ולאחר מיתה, שזה שמכר בנכסי אביו דהוי מכירה לאחר מיתת אביו, דהא יש לבן מהיום גוף הקרקע, ואיתא פרק יש נוחלין [קל"ו ע"א].
<h2>דף קמז:</h2>
מי שנתחייב בקנין שאין בו ממש, כגון שיתן לו דירה בבית פלוני וכיוצא בו, אינה כלום. ואיתיה פרק מי שמת [קמ"ז ע"ב] שכיב מרע שאמר ידור פלוני וכו' לא אמר כלום עד שיאמר תנו בית זה לפלוני וידור בו. ור"ם [כתב] פכ"ב דקנין, המקנה דירת בית או אכילת פירות דקל אינו כלום עד שיקנה לו גוף הבית לדור וגוף הדקל לפירות. עוד [כתב] אם קנו מאחד שילך בסחורה עם פלוני או שנשתתפו באומנות אינו כלום והוי קנין דברים. ואיתא פרקא קמא דבתרא [ג' ע"א] בריש [פרקא] וכי קנו מידו מאי הוי קנין דברים הוא וכו'.
<h2>דף קנד.</h2>
ומי שהוציא שטר שאינו יכול לקיימו, אע"פ שמודה הלוה שכתבו, יכול לומר פרעתי וכל כיוצא בזה, מיגו דכפר שלא כתבו, וישבע היסת.
<h2>דף קנט.</h2>
והבן שמכר בנכסי אביו בחייו הוא מוציא מיד הלקוחות. ואם מכר מה שיירש מאביו אין מכירתו כלום. זולתי אם נתן לו אביו במתנה מהיום ולאחר מיתה, שזה שמכר בנכסי אביו דהוי מכירה לאחר מיתת אביו, דהא יש לבן מהיום גוף הקרקע, ואיתא פרק יש נוחלין [קל"ו ע"א].
<h2>דף קסח:</h2>
מי שאבד שטרו והעדים קיימים, אפילו אבד תוך זמן המלוה, אין כותבין לו שטר אחר, שמא מחלו או פרעוהו. ומועילים לו עדים אלו אם טוען לא לויתי דהוחזק כפרן. והיכא שראו לאחד ששרף שטרו של חבירו ועתה ראו העדים השטר יכתבו לו אחר, ואיתא פרק הגוזל [צ"ח ע"ב]. ובדרך השני בע"ה אכתוב מי כותב, ב"ד או עדים, גבי שבועת השטרות.
<h2>דף קעא:</h2>
מי שהוציא מעותיו לפרוע חובו בב"ד ואמר "תנו לי קודם שטרי", ומלוה אומר "אירכס לי ואתן לו שובר", הדין עם המלוה וכותבין שובר, דאי לא, יאכל הלה וחדי, ואיתיה פרק גט פשוט מסתברא כותבין וכו' דעבד לוה וכו', והר"ם [פכ"ג] דמלוה. ומחרים על מי שכובש שטר וטוען שאבד. ואם הלוה טוען "אני ראיתיו שהביאו בכיסו" הורו רבותיו ישבע הסת שאינו ברשותו.
<h2>דף קעב.</h2>
ומי שהוציא שטר ממאה ואמר "קרעוהו וכתבו לי מחמשים" אין שומעין לו, שמא כתב שובר ללוה שפרעו הכל, והשובר של מאה, ולא יועיל לשטר השני, פרק גט פשוט, ר"פ (פכ"ב) [פכ"ג] וכן אם אמר שנים מחמשים שיעשו אחד ממאה, פעמים שהשובר קיים.
<h2>דף קעג.</h2>
האומר לבניו "שטר בין שטרותי פרוע ואיני יודע איזהו" כולן פרועים. נמצא לאחד שם ב' שטרות, הגדול פרוע והקטן אינו פרוע. אמר לחבירו "שטר יש לך בידי פרוע" הגדול פרוע והקטן אינו פרוע. "חוב לך בידי פרוע", שטרות שיש לו עליו כולן פרועים, שילהי (פ"ק דמציעא) [פ' גט פשוט], ר"ם פי"ו דמלוה.
